רציתי גם אני לכתוב כמה מילים, לא יודע למה לקח לי 13 שנים להגיע לטקס ליוסי ביום הזיכרון, תמיד הרגשתי שאני לא מסוגל לראות את הכאב אצלכם אבל הבנתי ככל שחולף הזמן שהכאב שלי גדל. מתגעגע ליוסי, מתגעגע לשמחה ולאושר שהיה כאשר יוסי היה נכנס למרכז אצלי לשיעור מתמטיקה, תמיד היה עם חברים יחד לומדים, ולמדנו הרבה. אני זוכר את האושר שהיה לו שהוא הצליח במבחנים במתמטיקה.
אבל לילה אחד חרוט לי בנשמה עם יוסי, שנסענו להרי הגליל הגבוהים לראות את השלג, אני זוכר שהגענו במכוניות של לירון ושלי לצומת ליד סאסא וירד שלג והכבישים התחילו להלבין. יוסי יצא מאושר ממראה השלג, נפעם והשתולל עם כדורי שלג שזרק על כולם.
אני הייתי המבוגר האחראי שמה ודאגה כוננה בליבי שנצליח לנסוע, וזירזתי את יוסי להפסיק ולעלות לאוטו ולנסוע. שנים כעסתי למה הפסקתי אותו. הייתי צריך לתת לו להנות ולשחק עוד בשלג.
הגענו אח"כ למירון, לא נתנו לנו לעלות את ההר אז עצרנו בבסיס למטה ברחבת החנייה, המשכנו לשחק בשלג והיה כבר כמעט אחת וחצי בלילה
ירדנו משמה לחורפיש לאכול סמבוסק ומשם חזרנו לחיפה. יוסי חזר לקראת שתיים וחצי, היה לי תמונות מאותו לילה, שלחתי אותם בזמנו ללירון ואני מנסה על פעם לשחזר אותם מהמחשב.
עכשיו שאני אבא כבר לשלושה ילדים, ולאחר שיצא לי ללמד את דימה אחותך פיזיקה במכללה בראודה במעבדות, הרגשתי יותר בנוח.
הגעתי שנה שעברה, הרגשתי שסוף סוף יכולתי להכיל את האירוע בנשמה שלי. היום אני מסתכל אחורנית וכועס על עצמי שלא יכולתי להגיע כבר שנים לטקס.
אוהב את יוסי, מתגעגע וככל שהשנים עוברות והצפירה חודרת לי בנשמה- אני רואה בבירור את תמונת יוסי לנגד עיניי.
אני מצדיע לכם