אנחנו נמצאים עכשיו בתעסוקה מבצעית בעזה, לא רחוק מהמקום שהיינו יחד במבצע "עופרת יצוקה".
זה מעלה בי הרבה מחשבות וזיכרונות שרובם שמחות וחלקם פחות. זיכרונות מהרגעים האחרונים שלך כשהיינו מעבר לגדר העוטפת את עזה. זיכרונות מהמקום שבו נפרדנו בשטח האוייב.
אביך ביקש ממני לכתוב זיכרון שיש לנו יחד. בחרתי בערב שלפני ההקפצה לטובת הכניסה הקרקעית:
זה היה שני לילות לפני שהקפיצו אותנו לתחילת המבצע, הגענו הביתה אני ויוסי. לא יצאנו הביתה עם כל המחלקה אלא יצאנו יום אחרי כולם בגלל שטות כזו או אחרת שעשינו, היה כל כך הרבה כאלה שכבר אינני זוכר למה ועל מה קיבלנו עונש. הגענו הביתה מוקדם בבוקר יום שישי, יוסי ירד לחיפה התחבקנו ונפרדנו לשלום. יוסי זרק לי מילה או שתיים באוויר: "קליין אולי נראה אותך בחיפה היום? נצא לבלות כולם ביחד!" באותו ערב הגענו אני ולקס, חבר למחלקה שלנו לחיפה ונפגשנו כולנו באחד הפאבים. אחד הזיכרונות מאותו הערב הוא שיוסי עומד על הכיסא ואומר לכולם להרים כוסות ואנחנו כמובן אחריו מרימים כוסיות ויוסי:" לחייכם חבר'ה ושנתראה יותר לא רק בצבא"
במהלך הערב ישבנו והתחילה להתגלגל שיחה ביננו על המצב הבטחוני. זרקתי ליוסי איזה מילה- "מה אתה אומר אחי ישתמשו בנו אם תהיה כניסה קרקעית לעזה?" הוא חייך אלינו ואמר: "עזוב אותך מזה! עכשיו אנחנו בבית תעשה חיים, מה אתה חושב על זה בכלל?"
אני זוכר את הערב הזה שבו כולם הכירו אותו. כל מי שעבר במקרה ליד יוסי פיתח איתו שיחה של כמה דקות והמשיך לדרכו. ישבנו שם כמה שעות טובות שבהן היינו מאושרים מהחיים והיה לנו טוב לצאת הביתה, שמחנו שיצא לנו להיפגש כולם. ישבנו על הבר ולאחר כשעה וחצי צועקות לעבר יוסי שתי בחורות: "יוסי מי אלו החבר'ה שאיתך? אנחנו לא מכירות אותם?" יוסי עם חיוכו הכובש זרק לה כמה מילים והמשיך בשיחה איתנו. היא כמובן ניסתה להתחיל איתו אבל הוא לא התרגש מזה והמשיך בשלו….
זה היה ערב שאזכור תמיד אולי בגלל חיוכו של יוסי והאופטימיות שלו גם כשדיברנו על נושאים יותר רציניים. אולי בגלל ההסתכלות לאחור אני חושב שהוא הרגיש שהולך לקרות משהו ובגלל זה הוא לא רצה לדבר על עניין הכניסה לרצועת עזה ואולי פשוט בגלל שאלו הרגעים האחרונים שלו בבית.
תמיד אזכור את החיוך המקסים שלו שלא ירד ממנו אפילו לרגע. הייתה הרגשה באותו הערב שכולם סביבו מכירים אותו ורק מחכים לתפוס איתו איזו שיחה קצרה כי הרי כל מי שהיה מדבר איתו היה מסיים את השיחה עם חיוך על הפנים.
סמיר, וופה, דימה ועמיר את יוסי לא נוכל להחזיר, זו דרכו של העולם, אך לעולם לא נשכח אותו. אני מתחייב בפניכם שנזכור אותו תמיד. בימים כאלה כשמדינת ישראל נמצאת במצב בטחוני לא קל והגיוס לצה"ל בקרב בני הנוער לא ברור מאליו ועל אחת כמה וכמה הגיוס ליחידה קרבית יוסי בחר להתגייס לגולני ועשה הכל בכדי להבטיח את בטחונה של מדינת ישראל ותושביה. הוא נהרג בקרב בכדי להבטיח שתושבי הדרום יוכלו לקיים את חייהם כמו שמגיע להם בצורה נורמאלית, הוא האמין בזה בלב שלם. אני אומר וכותב בשנית שלא מובנת מאליה ההקרבה והנתינה הזאת.
הרבה אנשים וחברה צעירים לא מאמינים וחולקים על דרך זו שיוסי בחר, בשרות משמעותי שרות קרבי הכולל הקרבה ונתינה למולדת. אני מבטיח לכם שהוא האמין בזה בלב שלם ובמותו ציווה לנו ולתושבי מדינת ישראל כולה את החיים ואני בטוח שהם מכירים לו תודה על כך.
אנחנו חברין למחלקה ואחיו לנשק מבטיחים להמשיך בדרכו ולעשות הכל כדי להבטיח שיוסי שמסתכל עלינו עכשיו מלמעלה יהי מאושר. אנחנו נמשיך בדרכו ונגן על המדינה בחירוף נפש ואם צריך גם ניתן את חיינו בדיוק כמו שהוא עשה. בגבורה ובנחישות שהייתה אופיינית ליוסי במיוחד.
יוסי אני מבטיח לך שגם עכשיו כשהמחלקה השתחררה וכל אחד עוסק בחייו אנחנו נמשיך לשמור ולחבק את משפחתך הרי זה מה שהיית רוצה
אוהב אותך, מתגעגע ולא שוכח קליין