אז הנה, אנחנו עומדים וניצבים מול קברך אחי בשנה השישית ללכתך, עדיין כואבים, עדיין מוצפים געגועים ויותר מכל עדיין זוכרים..

יוסי, כמה געגוע השם הזה מותיר באוויר ברגע שהוא נשמע. יוסי, כמה חיוכים השם הזה מעלה, כמה זיכרונות הוא מזכיר, כמה שמחה, כמה גאווה ובעיקר יוסי מתעורר שוב-החלום שאולי תענה לשם.

כן, כי גם אחראי 6 שנים החלומות עדיין לא נעלמו…. איך אחרי 6  שנים החור הזה שיש בלב לא קטן, איך אחרי 6 שנים כל פעם שאני נכנסת לחדר שלך עדיין הנשימה נעתקת לשבריר שנייה.

איזה הסבר קיים לכך שאחרי 6 שנים הגעגועים מציפים אותי ללא הרף. איך ניתן להסביר שגם אחרי 6 שנים אני עדיין מדמיינת וחולמת את שובך הביתה עם אותם המדים הישנים מתפרץ אל דלת הבית וצועק שיכינו לך משהו לאכול.

בטח חשבת שעם הזמן הכל יעבור ואנחנו פחות נכאב ופחות נתגעגע, אם רק היית יודע כמה הכאב הזה רק הולך ומתעצם עם השנים, ולא להפך! אילו רק היית יודע באילו רמות היית חסר לי במהלך כל השנים וכמה חסרונך עדיין מורגש, ואילו לא היית נעלם בכזאת מהירות.

כי אתה כזה יוסי, אחד כזה שדואג קודם לאחר ורק אז דואג לעצמו… גם בימייך האחרונים.

כששמעתי את הסיפור בו יוסי במהלך עופרת יצוקה התבקש להיכנס לאיזה בית חשוב ולפתע בבית הופיעה לו אישה פלסטינית זקנה, יוסי החל לדבר איתה בערבית ושאל אם היא נזקקת לזרה, וכך גם עשית, באת לעזרתה של אותה איה זקנה, עזרת לבן אדם שאינך מכיר כלל.

כן, גם בימייך האחרונים שבהם היית כל כך להוט להיכנס להילחם שהיית כל כך להוט להיכנס לתקיפה כי אין מה לעשות גולנצ'יק זה גולנצ'יק. גם אז יוסי גם אז ראית לנכון לבוא לקראת בן אדם אחר שנמצא במצוקה ולעזור לו.

כך הסיפור הזה מראה איזה בן אדם גדול היית!!

יוסי, בקיץ האחרון יצאנו לעוד לחימה בעזה, "מבצע צוק איתן" שבו לצערנו נפלו 63 חללים וביניהם המון חברה של גולני, יהי זכרם ברוך.

במהלך יום ויום של אותו המבצע ברגע שנשמעה בטלויזיה המילה "סג'אעיה" הייתה הצביטה בלב חוזרת והתמונה מהעבר בה אמא יושבת מול הטלוויזיה ומהרגע בו עלית על האוטובוס, יושבת ומתפללת.

כשהלכתי לנחם את המשפחה של אחד הנופלים במבצע צוק איתן מגדוד גולני, הרגשתי , הרגשתי איך השכול הארור הזה נכנס לביתם, הרגשתי את הכאב הזה שמתחיל להיחרט בליבם, חיבקתי את אחותו הקטנה של החיילם שנפל ואמרתי לה שתהייה חזקה כי הדרך עוד ארוכה לפניה…. לא, לא יכולתי להגיד לה שבסיום התיכון שלה אחיה לא יישב בקהל, לא,לא יכולתי להגיד לה שכשאחיה הקטן יתגייס אח שלהם הגדול לא יהיה שם בשביל לחייך בגאווה. שיהיו רגעים בהם היא תהפוך להיות האחות הגדולה בזמן שהיא לא. רציתי להגיד לה שתהייה חזקה ברגעים בהם היא רק תרצה לברוח ולשכוח ולנסות להרגיש שלמה כשהיא לא, בלעדיו. שלא משנה לאן היא תפנה, תמיד ישאלו אותה "את אחותו?" , כשבאיזשהו שלב כשהיא תכיר מישהו לא,לא יהיה לה אח גדל אותו תוכל לשתף.

הייתי מנסה להסביר לה שברגע שהאח הגדול שלך נהרג כן, חרב עלייך עולמך וכן יהיו רגעים שבעולם הזה לא נרצה להיות אבל תמיד תמיד צריך לזכור שהאח הגדול הוא הגיבור, הוא הגיבור שלי, הגיבור של המשפחה, פשוט גיבור.

וכן יוסי, גם אחרי 6 שנים אתה עדיין גיבור שלי, עדיין אחי הגדול ששומר עליי אי-שם למעלה.

האח הגדול שלא משנה כמה אני אגדל אתה תמיד תראה לי גדול, אותו גיבור שבמשך 6 שנים שמו הולך לפניו, והגאווה בך אחי הגדול רק הולכת וגדלה.

כמו כן, מדי שנה אני רואה לנכון לומר לכם תודה, תודה למשפחה המדהימה שלנו, תודה לכם החברים הכה מסורים, תודה שאתם עדיין זוכרים איתנו וכנראה שלעד תישארו, כי בואו נודה באמת, את יוסי אי אפשר לשכוח…

וממש בימים אלו אנו המשפחה מסיימים לעבוד על המצפור שנבנה והוקם לזכרו של יוסי וממש בקרוב נחנוך אותו כולנו.

אז שוב תודה!