logo facebook

טקס ההתיחדות השנתי לזכר נופלי חטיבת גולני

                               2010\10\17

אחי לכאב ולשכול בני המשפחות השכולות, סגן שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקדים ולוחמים בעבר ובהווה, אורחים נכבדים.

כשנתבקשתי לשאת דברים בשם המשפחות מאוד התלבטתי, מאוד. קשה לי לעמוד כאן היום, בדיוק באותו מקום שרק לפני זמן קצר חגגנו עם הילד את סיום הטירונות וקבלת הכומתה החומה שהיה כול כך גאה לענוד אותה.

בתאריך ה- 2008\03\16 אשתי ואני ליוונו את בננו הבכור יוסף

יוסי בפי חבריו – לתחנת אגד בחיפה בדרכו לבסיס הקליטה בתל השומר עם תחושת גאווה בבן שזה עתה סיים את בית הספר התיכון והחל בדרך חדשה שמן הסתם אמורה לעצב את תחילת חייו הבוגרים. נפרדנו ממנו בנשיקות , חיבוקים ולא מעט דמעות ויוסי כדרכו חייך את החיוך הכול כך אופייני לו ואומר: "אמא אל תדאגי יהיה בסדר". הוא היה גאה בעצמו שהתעקש והצליח להצטרף לחטיבת גולני עם המשפט השזור בפיו " אם לא אני , אז מי?" תשעה חודשים בלבד מאז אותו רגע מרגש וטרם סיום מסלול ההכשרה החטיבתי וחודש לפני שקיבל את סיכת הלוחם שכול כך חיכה לה וחלם עליה כמו כל לוחם בחטיבת גולני , יצא עם שאר לוחמי הגדוד והחטיבה יחד עם לוחמי צה"ל האחרים, למערכה הקשה והצודקת כנגד מי שקם להרגנו ומאיים על ילדנו, מערכה שממנה לא חזר- מבצע עופרת יצוקה.

ב- 2009\01\03 ביום שבת בצהריים , שבוע לאחר שהחל המבצע, התקבלה שיחת טלפון מיוסי למשך מספר שניות ובה אמר: "אבא אמא אנו על האוטובוסים בדרך פנימה אל תדאגו אנחנו הולכים להיכנס בהם"… בדיעבד זו הייתה השיחה האחרונה ממנו.

 

 בין ה- 1\5- 1\6 התעוררנו למציאות חדשה עם קבלת ההודעה על נפילת הבן, רגעים שאין מילים היכולות לתאר אותן מה שהיה אתמול לא יהיה מחר. ליבי ליבי איתכן משפחות יקרות שנגזר עלינו להיות חלק מאותה המשפחה הרחבה שבין רגע חרב עולמנו וכל מה שנותר לנו הוא להתרפק על העבר ולהפליג בזיכרוננו אל עבר הימים כשמסכת חייו של יקירנו חולפת מול עיננו כסרט נע מיום לידתו, עד יום נפילתו. בדמיוננו תעלינה התמונות של ההורים המאושרים המחבקים את הילוד שזה עתה בא לעולם שומעים את צחוקו הראשון , חשים בידיו הענוגות ומסייעים לעשות את צעדיו הראשונים, מלווים אותו לגן , לבית הספר וללשכת גיוס בעודו באוטובוס בדרכו לבקו"ם הוא מנופף לנו בשלום ואנו מלווים אותו במבט אוהב ודואג ובליבנו תפילה אחת שיסיים את שירותו בשלום. ולפתע המציאות מחזירה אותנו לרגע המחריד , בו נציגי צה"ל מצלצלים בפתח ומבשרים לנו את בשורת איוב. מרגע זה כל חיינו משתנים, וכל אירוע מתחלק למה שהיה לפני האסון ולמה שיהיה אחריו. יום נפילתו של הבן יצוין בלוח השנה הפרטי המיוחד לנו בו תפקוד המשפחה מדי שנה את כתובתו החדשה ללא רחוב,בית ומספר,רק גוש,חלקה ושורה.

 

במהלך שנה זו נפל בחלקי להיות חלק ממשלחת שיצאה לפולין למחנות ההשמדה, מדובר במסע קשה מאוד, אתה נחשף לזוועות של עם אחד המתיימר להיות חזק אבל אכזר וחסר כל רחמים כנגד עם אחר, אתה נחשף לרוצח שלא בחל באף אמצעי להשמדת עם אחר, ללא שום ספק מסע זה נתן לי את הכוחות שצריך לעמוד על הרגליים ולשרוד למרות הכאב והאובדן, החיים חייבים להמשיך. 

 

משפחות יקרות אנו היום נעמוד שפופי גב מול קיר הנצחה שהוקם לזכר יקירנו ובידינו נלטף אותו ובקצות אצבעותינו ניגע ברוך וברגש באותיות, בשפתיים רוטטות ובבכי חרישי נמלמל אין ספור פעמים את השם החקוק עליו ואין אנו יודעים האם חלום בלהות או מציאות מרה ,וכן זוהי מציאות מרה אשר נגזר  עלינו לקבלה עצם היותנו אנשים מאמינים.

 

ממך היושב במרומים נבקש אנא נהג בנו במידת הרחמים, כי אתה כול יכול עשה סוף לשכול ולשפיכות הדמים ושים קץ לטרור ולאלימות תן לאמהות לשמוח בבניהן ותן לאבות לראות בני בניהם.

 

יהי זכרם ברוך