logo facebook

מכתב ליוסי – 2016

יוסי,

אני בדיוק חוזר ממור'ק שהעברתי עלייך. סיפרתי לאנשים מי זה יוסי מועדי

ניסיתי להסביר להם מי אתה, לתאר להם את האופי שלך , להראות להם את המראה שלך.

להראות קצת תמונות וסרטונים, כמה כתבות שעשו, לספר על מה קרה

ואז נופל לי האסימון , ואני מבין שוב , שהאנשים האלה לא יזכו יותר להכיר אותך. בעצם, אף אחד כבר לא יוכל

השם יישאר כתוב על התמונה , שתישאר תלויה בסלון וכבר במשך 7 שנים לא משתנה. הפנים הן אותן הפנים. הבגדים הם אותם הבגדים, והחדר הוא אותו החדר.

כלום לא השתנה בך מאז אותו היום, שבו הלכת למלחמה אבל לא חזרת.

 

כמו שאני תמיד אוהב לספר לך, אז הנה אני עוד מעט משתחרר מהצבא, דימה כמעט מסיימת את התואר הראשון שלה ואימא ואבא בדיוק חזרו משוויץ. החברים שלך כולם לומדים וחלקם עם עסקים, והשנה היינו בחתונה של דניאל ועוד מעט גם החתונה של ניב, שכולם יודעים כמה חיכית לזה.

הכל רגיל פה יוסי, הכל ממשיך הלאה: העצים ממשיכים לצמוח, השמש זורחת כמו בכל יום, אנחנו ממשיכים לגדול ולהתפתח.

אבל אתה, אתה אותו היוסי של לפני 7 שנים, אותו אחד.

איך אפשר להמשיך בידיעה שאתה כבר קטן ממני בשנתיים ועדיין אח שלי הגדול, שגדול ממני ב-6 שנים?

אך אפשר להסביר לאנשים שלאח שלי לא יהיה טיול אחרי צבא, שאח שלי לא ילמד ויעשה תואר, אח שלי לא יעבוד עוד. לאח שלי לא תהיה חתונה ולא יהיו לו ילדים.

אח שלי יישאר החייל עם אותם המדים בן ה-19 שהלך להילחם בעופרת יצוקה אבל לא חזר. אח שלי יישאר גיבור.

 

אף אחד לא יכול להבין אותי יוסי, אף אחד לא מבין מה המשמעות של לגדול בלי אח שלך הגדול, בלי חלק ממך ומהלב שלך.

אף אחד לא מבין את המשמעות שיותר אני לא אראה אותך ואצחק איתך. המשמעות שאני יותר לא אוכל לחבק ולנשק אותך, להרגיש את החום והאהבה שלך, להריח את הריח שלך.

וכן, אימא עדיין שומרת את הסריג האחרון שלבשת עמוק בתוך הארון שלה, כדי לשמור על הריח שלך

ואבא עדיין שומע את הדיסק עם כל השירים ששרת כדי לשמוע את הקול שלך

ודימה עדיין כותבת לך בלילות מכתבים כדי לנסות לדבר איתך

ואני, אני עדיין מחכה, עדיין מחכה ליום שתבוא ותדפוק בדלת, תגיד לנו סליחה על האיחור התעכבתי קצת, ונצחק כולנו כי איתך אי אפשר לא לצחוק. רק מספיק לראות אותך מחייך וכולם סביבך מחייכים.

ואז, תקיים את מה שהבטחת לי, שתיקח אותי ונלך לטייל בכל העולם ולהראות לכולם מי אלו האחים מועדי.

 

מחר יום הזיכרון ה-7 שבו אנחנו מזכירים אותך. יום שבו אנחנו עוזבים את הכל ומתרכזים בזיכרון שלך.

אני תמיד אומר שהיום הזה הוא לא שונה משאר השנה, כי בשבילנו כל היום הוא יום זיכרון. כל יום ואפילו כל שעה ודקה הזיכרון שלך עולה.

בין אם זה להיכנס הביתה ולראות את התמונה שלך, לעלות קומה בבית ולראות את הדלת של החדר שלך פתוחה, ללכת ברחוב ולראות את המסעדה שאהבת לאכול בה, ואת הבר שהיית יוצא אליו סופ'ש. לפתוח את הארון ולראות את החולצה האחרונה שלבשת, להיכנס לישון ולראות את הסרט שאהבת . ואז שנרדמים, כמו כל לילה, אני חולם את אותו החלום ההוא, החלום שבו אתה פתאום חוזר, שאתה פה איתי.

היום הזה שונה במשהו אחר, הוא שונה כי ביום הזה כל המדינה עומדת לזכרם של כל הנופלים שבזכותם אנחנו פה. כל החברים והמשפחה באים לקבר כדי לזכור אותך.

ואז אני מרים את הראש ומסתכל מסביבי ואני רואה את כלה אנשים – ואני מבין מי אתה היית יוסי!

על כמה אנשים השפעת וכמה אנשים הובלת.

איזה גיבור אתה עבור כולנו!

ושאני מבין את זה, אני מחייך, חיוך קטן ולא בולט, חיוך קטן של גאווה ואהבה, חיוך שאתה לימדת אותי לחייך.