חזרנו עכשיו מהטיול "הגדול" שלנו, טיפסנו על הר געש כדי לראות אגמים בקצה, ישבנו על החוף כדי לראות שקיעות מדהימות, בישלנו לעצמנו ארוחות בשטח כל ערב, ישנו ליד הים כשפינגווינים מקיפים אותנו מסביב, עלינו להרים מושלגים כדי לשבור גבולות, עשינו ראפטינג על נהרות גועשים, שטנו במפרצים גדולי מרחבים, ראינו מפלים עצומים, הלכנו בכרי דשא אין סופיים, טיילנו בין שדות חקלאיים מלאי אורז, חגגנו בלילות במסיבות מעולם אחר, עשינו טיול פילים וראינו קופים, הכרנו המון אנשים חדשים, עולם חרב ידיים שנגלה לנו, מקום חדש שעוד לא הכרנו, הכל ראינו. הכל הרגשנו, חווינו, התרגשנו. ביחד. הכל עשיתה איתי, לכל מקום שהלכתי, הייתה שם. רק חבל שהכל ראיתה דרך העיניים שלי. ולא הייתה שם במצב מוחשי. אנשים מכל העולם שאלו אותנו על המדינה, איך זה לחיות במלחמה. איך זה לחיות עם אנשים ששונאים אותך על אותה האדמה. ותמיד הייתה לנו את הדוגמא המושלמת של דו קיום ואהבה. סיפרנו את הסיפור שלנו, איך אנשים שונים יכולים לחיות ביחד בלי הבדלים של דת צבע ואמונה. פשוט להאמין שאנחנו שווים. כולם הכירו אותך. דרכי כולם שמעו על מה שאני חוויתי. על איך איבדתי חבר יקר. בעוד מלחמה לשווא. אוהבת אותך, אתה תמיד
איתי. בכל מקום שאהיה בעולם. אתה חסר לי.